בחולי סכרת מסוג 2, הבעיה המטבולית העיקרית בגוף היא ערכי גלוקוז גבוהים מהנדרש. בגלל הפרעה בהשפעת האינסולין על התאים בגוף, הגלוקוז נשאר בדם, וכמויות גדולות שלו עלולות להביא לנזק לעצבים, כלי דם קטנים, ואיברים שונים. עם זאת, בחולי סכרת קיימת גם הבעיה ההפוכה ממש – ירידה מסוכנת בערכי הסוכר בדם (היפוגליקמיה).
כתוצאה מהשימוש במספר תרופות שנועדו להפחית את רמת הגלוקוז בדם, ובגלל ההפרעה באיזון ההורמונאלי אצל חולי הסכרת, מופיעה אצלם לעיתים לא רחוקות ירידה של הגלוקוז מתחת לערכים התקינים.
ירידה כזו יכולה להתבטא בדופק מהיר, הזעה, וגם ירידה ברמת ההכרה. אירועים חוזרים הופכים מסוכנים לחולים, ונקשרו לתוצאות בריאותיות לא טובות. מאידך, יש צורך באיזון מיטבי של רמות הגלוקוז בדם, כדי לא לאפשר עלייה גבוהה מדי עם הנזק המשני הנלווה אליה. האיזון בין שני אלו קשה למדי, והוא מנת חלקם של כמעט כל חולי הסכרת.
בדיקת המוגלובין מסוכרז
אחת הבדיקות היעילות ביותר להערכה של מצב האיזון הסכרתי היא בדיקת ההמוגלובין המסוכרז – HbA1c. מתברר שגלוקוז נקשר להמוגלובין, ובדיקה של אחוז ההמוגלובין הקשור מצביעה על רמות הגלוקוז בדם. היתרון של בדיקה זו הוא המידע שהיא מספקת לטווח הארוך. בניגוד לבדיקת דם פשוטה לרמת גלוקוז, שמספקת את המצב הנוכחי בלבד, ומושפעת מאוד, למשל, מהרגלי התזונה ביום שחלף, הרי שבדיקת המוגלובין מסוכרז משקפת את איזון הסוכר בשלושת החודשים האחרונים לפני הבדיקה. לכן, הבדיקה חיונית ביותר בהערכה של התמדה בטיפול המיטבי, והתאמת התרופות שניתנות לחולה הסכרת.
האם יש קשר בין היפוגליקמיה ובדיקת המוגלובין מסוכרז?
מחקר חדש שפורסם בכתב עת רפואי ביקש לבדוק את הקשר בין רמות המוגלובין המסוכרז, ובין מצבים של היפוגליקמיה חמורה, כפי שדווחה על ידי המטופלים – כולם חולים בסכרת מסוג 2. במחקר השתתפו כ – 9,000 חולים, כולם נוטלים טפול תרופתי להפחתת רמת הסוכר בדם.
החולים השתתפו במחקר גדול להערכת הסכרת בצפון קרוליינה, ונשאלו על אירועים של היפוגליקמיה חמורה – כזו שנזקקו לעזרה חיצונית להתמודד עימה – בשנה שלפני התחלת המחקר. החוקרים ביקשו להשוות בין נתונים שנאספו אצל הנבדקים אודות רמות ההמוגלובין המסוכרז (HbA1c) ובין הדיווח על היפוגליקמיה, ולבדוק האם יש קשר בין השניים. האם היפוגליקמיה נפוצה יותר אצל חולים עם רמות המוגלובין מסוכרז נמוכות יותר?
מתוך כ – 9,000 משתתפי המחקר, כ- 1000 דיווחו על אירוע חמור של היפוגליקמיה. נתון זה כלשעצמו מצביע על השכיחות הגבוהה יחסית של מצב מסוכן זה. החוקרים חילקו את החולים לכמה קבוצות, על פי ערכי ההמוגלובין המסוכר: ערכים נמוכים מ -6, ערכים שבין 6 ל – 7, ערכים שבין 7 ל – 8 , ערכים בין 8 ל -9 וערכי המוגלובין מסוכרז גבוהים מ – 9. כקובצת הייחוס נבחרה הקבוצה עם הערכים שנעו בין 7 ל -8, הנחשבים בדרך כלל לערכים אופטימליים, ללא טיפול אינטנסיבי מדי.
נמצא שהסיכון להיפוגליקמיה בהשוואה לקבוצה זו היה גדול ב – 25% בקבוצה עם המוגלובין מסוכרז נמוך מ – 6 (אבל – על גבול הטעות הסטטיסטית), לא נמצא סיכון מוגבר בקבוצות עם ערכים בין 6 ל – 7 ובין 8 ל -9, וסיכון מוגבר ב – 16% בקובצה עם ערכי המוגלובין מסוכרז מעל 9. בבחינה של גורמים נוספים לא נמצאה השפעה של גיל, משך הסכרת, וסוג התרופה הסכרתית על הקשר שבין ההמוגלובין המסוכרז וההיפוגליקמיה.
מה ניתן להסיק מנתונים אלו? נראה, שהקשר הוא לאו דווקא בין רמות נמוכות של המוגלובין מסוכרז והיפוגליקמיה, אלא בין איזון גרוע של הסכרת והיפוגליקמיה. גם חולים עם ערכים גבוהים של המוגלובין מסוכרז סבלו מסיכון מוגבר להיפוגליקמיה. נראה, שהמפתח תלוי בטיפול מיטבי בסכרת. טיפול אגרסיבי מדי לא יעיל, כמו גם טיפול רשלני – ושניהם מגבירים את הסיכון לתופעת הלוואי המסוכנת של ירידה ברמות הסוכר בדם.
אולי יעניין אותך גם:
