אינסולין הוא הורמון חשוב בגוף, שאחראי, בין היתר, על ויסות מאזן הסוכרים בדם. פעילותו של האינסולין קובעת את רמת הסוכר בדם, בתאי השריר ובשומן. האינסולין גם מעורב בשורה ארוכה של תהליכים תאם נוספים הקשורים בעיקר לגדילה, התפתחות וחלוקה של תאים. לכן אינסולין הוא הורמון אנאבולי מרכזי בגוף.
מנגנון הפעילות של האינסולין
אינסולין משפיע על רמת הסוכר בדם באמצעות הפעלה של קולטנים מיוחדים לסוכר הנמצאים על פני ממברנת תאים שונים, ובייחוד תאי שריר ושומן. קולטנים אלו לגלוקוז (הסוכר הפשוט בדם) נקראים GLUT4.
חשיפה של התאים לאינסולין מביאה לעלייה ברמת הביטוי של הקולטנים על פני ממברנת התא. ביטוי ביתר של הוקלטנים מביא לכניסה של גלוקוז לתוך התאים, וירידה ברמתו בדם.
אינסולין מופרש בגוף מתאים מיוחדים הנמצאים בלבלב. בלבלב מצוייות קבוצות של תאים המפרישות הורמונים לזרם הדם. קבוצות תאים אלו מכונות "איי לנגרהנס". בתוך איי לנגרהנס נמצאים תאים המכונים "תאי ביטא".תאים אלו מפרישים את האינסולין לדם.
הפרשת האינסולין מתאי ביטא מושפעת מרמת הגלוקוז, הניתנות ל"חישה" בתוך התאים. רמות גבוהות של גלוקוז גורמות לפעילות תאית מיוחדת בתאי ביטא, עם הפעלה חשמלית שבעקבותיה מופיע שחרור אינסולין לדם. באופן דומה, ירידה ברמות הסוכר בדם מביאה להפחתה בשחרור האינסולין וייצור של הורמונים אחרים (כדגומת גלוקגון ואדרנלין) בתאים אחרים בגוף, המעלים את רמות הגלוקוז בדם.
הפגיעה באינסולין במחלת הסכרת
הפגיעה בפעילותו של האינסולין היא הסיבה המרכזית הקשורה להתפתחותה של סכרת. קיימים שני סוגי עיקריים של מחלת הסכרת, הנבדלים זה מזה באופן הפגיעה. בסכרת מסוג 1, הפוגעת בעיקר בצעירים, נהרסים תאיי בטא בלבלב, המייצרים את האינסולין. תהליך ההרס הוא אוטואימוני, ובעקבותיו פוחתת באופן הדרגתי כמות האינסולין בגוף. כתוצאה מהרס התאים פוחתת רמת האינסולין בגוף, ורמות הסוכר בדם עולות.
בסכרת מסוג 2, מנגנון הפגיעה שונה. מעריכים, שבמחלה זו הפגיעה הראשונית היא דווקא עמידות לפעילות האינסולין בגוף. התנגודת המופיעה לרמת האינסולין גורמת להפחתה בהשפעתו, עלייה ברמות הסוכר בדם, והפרשה חוזרת של רמות גבוהות יותר ויותר של אינסולין מתאי ביטא. בשלב מסויים במחלה מפסיקים תאי ביטא לתפקד כראוי, ורמת האינסולין יורדת, בדומה למתרחש בקרב חולי סכרת מסוג 1.
טיפול בחולי סכרת באמצעות אינסולין
אצל החולים בסכרת מסוג 1, הטיפול הראשוני וכמעט היחיד במחלה הוא זריקות אינסולין. מתן חיצוני של אינסולין מאפשר לפצות על הרס תאי הביטא, ולשלוט על משק הגלוקוז בגוף. אצל חולי סכרת מסוג 2, המחלה מתפתחת במשך מספר שנים, והטיפול הראשוני כולל, מלבד דיאטה ופעילות גופנית, טיפולים תרופתיים שונים. מחלה ממשוכת ובלתי נשלטת בחולי סכרת מסוג 2 מחייבת גם היא לעיתים קרובות מתן של אינסולין כטיפול מיטבי בסכרת.
הטיפול באינסולין צריך לחכות ככל הניתן את הפרשת האינסולין הטבעית בגוף. האינסולין צריך להינתן במינון נמוך קבוע, וברמות גבוהות מייד לאחר ארוחה, כדי לאזן את כמויות הגלוקוז הגבוהות המגיעות מהאוכל. טיפול מורכב זה נעשה תוך שילוב של סוגים שונים של אינסולין תרופתי.
סוגים שונים של אינסולין תרופתי
האינסולין הרגיל המופרש בגוף הוא אינסולין קצר טווח באופן יחסי. הזמן שבו נותר האינסולין בדם ומשפיע את פעולתו איננו ארוך. פיתוחים פרמקולוגים מתקדמים הצליחו לייצר סוגים שונים של אינסולין, הנבדלים זה מזה בזמן ההשפעה שלהם בגוף.
אינסולין ארוך טווח פועל בצורה קבועה, ומחקה את ההפרשה הבזאלית של אינסולין בגוף. אינסולין קצר טווח משפיע במהירות, ניתן בסמוך לארוחה, ומחקה את הפרשת האינסולין מהגוף כתגובה לרמות גבוהות של גלוקוז. שילוב של אינסולין ארוך טווח וקצר טווח מהווה את עיקר הטיפול במחלת הסכרת.
בשנים האחרונות מתפתח הטיפול במשאבות אינסולין, המאפשרות הזרקה קבועה ומשתנה של אינסולין ישירות לגוף , לא צורך בהזרקות חוזרות ונשנות. הטיפול במשאבת אינסולין מהווה את חוד החנית של הטיפול בסכרת כיום, בתקווה להתפתחות המשאבה אל "לבלב מלאכותי, המחקה את פעילותם של תאי ביטא הבריאים בגוף באופן מושלם, ומפריש אינסולין בהתאם לצורכי הגוף.
ראו גם:
